היזמה לחקיקה פרטנית הנוגעת למצוקתה של אוכלוסיית הילדים החרשים וכבדי השמיעה, נועדה לתקן שלשה עיוותים: הראשון שבהם הוא מציאת פתרון כלכלי, במסגרת המוסד לביטוח לאומי, לצורך הקלה על הנטל הכספי המוטל על המשפחה לצורך רכישת מכשור, סוללות וטיפולים נוספים. השני, מתן ביטוי בחוק החינוך המיוחד, לצרכיהם הייחודיים של ילדים אלו. העיוות השלישי היה בחוסר נגישותם של שידורי הטלוויזיה לאוכלוסיית החרשים וכבדי השמיעה.

בנוסף, חשבו היוזמים כי עצם הדיון והשידורים שיכללו עזרים דוגמת כתוביות או תרגום לשפת סימנים, ייחשפו את האוכלוסייה הכללית אל מצוקת האוכלוסייה הלוקה בשמיעתה.

ראשיתה של היזמה בהדגשת מקומה המרכזי של קצבה לילד כבד שמיעה. למעשה, במבט לאחור, היה זה חלק בתהליך שינוי חברתי רחב שחל בקרב אנשים עם מוגבלויות שהוביל לשינוי פריזמה חברתית[1]. את מקומה המרכזי של הקצבה תפסה ההכרה בצורך באקטיביזם של בעלי הצרכים המיוחדים עצמם, לשינוי מעמדם ותפיסת החברה בכללותה את מקומה ביחסה אל בעלי הצרכים המיוחדים בה.

בעוד שבראשית הדרך, המערכת המשפטית הייתה למעשה מקור חסימת הגישה אל עבר שינוי תודעתי ומעשי כאחד, הרי שבסופו של התהליך, החקיקה והמשפט היוו משאב רב עצמה  לפעולות עתידיות להבטחת שוויון ולהשגתו.

במבחן התוצאה נראה כי מטרת היזמים השיגה את יעדיה.

שאלת תמיכת הביטוח הלאומי נפתרה, לפחות בחלקה, באמצעות התקנת תקנות מיוחדות שהותקנו תוך כדי דיוני וועדת העבודה והרווחה בהכנת החוק המדובר. פתרון דומה נמצא גם לעיוות השני בתגבור מערך שיעורי העזר, גם זאת במסגרת התקנת תקנות ולא בחקיקה ראשית בחוק החינוך המיוחד.

החקיקה עצמה הצטמצמה ונגעה בחובת רשויות השידור לצרף כתוביות ו/או תרגום לשפת סימנים.

במבט לאחור, נראה כי התרומה העיקרית של החקיקה היא בהנגשת הבעיה לציבור הרחב. כיום החוק מכיר בזכותם של לקויי שמיעה לשירותי תמיכה בתקשורת הכוללים, בין היתר, שירותי תרגום אינדיבידואלים לשפת סימנים או לתמלול בתחומי חייהם השונים, כגון: בריאות, משפט, חינוך, רווחה ותעסוקה. החוק מעגן את זכותם של לקויי השמיעה להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה, כדי למצות את מלוא יכולתם האישית.

התרגום לשפת סימנים, הפך לדיסציפלינה מקצועית עם קודים וכללי אתיקה. באופן כללי, ניתן לומר כי נעשים מאמצים על מנת שזכויותיהם של לקויי שמיעה בישראל לשירותי תרגום, המגיעים להם בחוק, יבוצעו הלכה למעשה. בנוסף נעשים מאמצים לשפר ולקדם זכויות אלו, בין היתר, באמצעות חקיקת חוקים, דיונים בוועדות הכנסת ועתירות לבתי המשפט.