על פי החוק, הליך הגירושין נתון לסמכותו הבעלדית של בית הדין הרבני, על פי דין תורה.

גירושין בדין העברי (בהלכה): דיני גירושין בהלכה נלמדים מהפסוקים בספר דברים "כי ייקח איש אישה ובעלה…" (דברים כ"ד, א-ב). דהיינו, התורה קובעת שלא ניתן לגרש סתם, אלא בהכרח יש למצוא עילה לצורך גירושין. בהתאם לכך, הספרות ההלכתית דנה בשאלה מהי עילת הגירושין הלגיטימית העונה על התנאי שהתורה קובעת.

עילות גירושין: מהותן של העילות לגירושין- פגיעה בהסכם הנישואין באופן יסודי כגון הסתרת דברים מהצד השני דוגמת בעיות רפואיות, נטייה מינית, פוריות.

בחז"ל מצאנו רשימה של שלש עילות גירושין מרכזיות, שאינן מהוות רשימה סגורה: נדרים, התנהגות בלתי ראויה, מומים.

יש להדגיש כי חלק מן העילות בית הדין יחייב מתן גט ובחלק אף יכפה את מתן הגט. האבחנה בין הפרמטרים השונים הנדרשים לצורך הקביעה האם אכן זו עילת גירושין אם לאו, כמו גם ההכרעה אם זו עילת חיוב בגט או חובת כפיית גט, מצריכה ידע ומיומניות וכדאי נלהתייעץ עם עורך דין הבקיא בדין העברי ובדיני המשפחה.

כאן המקום להדגיש כי אם ישנה הסכמה הדדית בין הצדדים, אין צורך בעילה וניתן להגיע להסכם גירושין שיקבל תוקף של פסק דין.

סרבנות גט: בהתאם להלכה רק הבעל יכול לתת גט לאשתו לעומת המקובל בעולם, שביהמ"ש הוא אשר מורה על גירושין באמצעות פס"ד. לאור האמור, לא מעט הם אלא שנקטו בגישת  "הגבר העריץ", על פיה נאלצה האישה לוותר על כל זכויותיה (כתובה, רכוש משותף וכד'), על מנת להשיג גט. עם קבלת חרם דרבנו, שאסר לגרש אישה בעל כרחה, נקבעה  "זכות וטו הדדית". באמצעות התקנה, הוענק לאישה כוח מקביל המונע מהגבר את היכולת לגרש את האישה שלא ברצונה. הרא"ש כותב כי "[רבינו גרשום] תיקן להשוות את כוח האישה לכוח האיש: כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו, כך האישה אינה מתגרשת אלא לרצונה" (שו"ת הרא"ש, כלל מ"ב א.).

על אף דברי הרא"ש, לא אחת אנו נתקלים בבעיית סרבנו הגט הן מצד הגבר המסרב לתת גט לאשתו על אף פסיקת בית הדין והן מצד האישה המסרבת לגירושין. מצוקת הנשים והגברים מסורבי הגט היא רבה ועדיין מצבם של הגבר והאישה אינו זהה.