חלוקת רכוש
תחומי עיסוק
לרוב, כל זוג נשוי צובר נכסים כלשהם במהלך הנישואין. בעת פרוץ משבר בין הבעל והאישה, משבר שסופו גירושין, השותפות בין בני הזוג למעשה מתפרקת ויש צורך בחלוקת הרכוש.
על פי המשפט העברי, הבעל אמור לקבל את כל הנכסים שצברו בני זוג במהלך הנישואין, למעט נכס שנרשם על שם האישה. הרישום מבטא את כוונת הצדדים, וע"כ עם הגירושין הנכס יהיה שייך למי שהנכס רשום על שמו (למשל רכב הרשום ע"ש האישה).
המשמעות המעשית של חלוקת הרכוש עפ"י הדין האישי: כאשר בני הזוג צברו נכסים והתגרשו (בלי קשר לסיבה), יש לחלק את הנכסים באופן המעניק לבעל את מרבית הנכסים (אלא אם היה נכס שרשום רק על שמה).
חלוקת הרכוש עפ"י הדין האישי יוצרת למעשה בעייתיות שכן האישה תצא בעצם עם מזוודה ולמעשה חסרת אפשרות קיום מינימלי.
לעומת הדין האישי, סעיף 2 לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א- 1951 קובע, כי "לאשה נשואה תהיה זכות מלאה לקניין ולעשייה בקניינים כאילו הייתה פנויה…".
החוק משקף למעשה את הצורך לשתף את הנכסים בין בני הזוג שכן בני הזוג נישאו זה לזו והנישואין מהווים הסכם בין בני הזוג. הסכם יש לכבד. כמו בני הזוג השקיעו מאמץ משותף של במהלך חיי הנישואין. השקעה משותפת ביצירת ובצבירת הנכסים יש לחלוק באופן משותף.
עד לשנת 1974, המשפט הישראלי אימץ את חזקת השיתוף שקבעה כי בני זוג שהתחתנו, כמו גם בני זוג במעמד של ידועים בציבור, חזקה עליהם כי רצו לשתף ביניהם את כל הרכוש.
החל משנת 1974 קובע החוק (חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973) כי:
לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה.
מעשית בפועל רוב האנשים לא עושים הסכמי ממון.
לאור שינוי החוק נכנסו נכסי הזוג למסגרת של אזון משאבים על פיהם כל מה שנרכש במהלך הנישואין על ידי בני הזוג, זכאי כל צד למחצית מהנכס.
החוק מחריג 5 פריטים שאינם נכללים במסגרת איזון המשאבים:
- רכוש שבן הזוג רכש לפני הנישואין.
- מתנה שנתקבלה על ידי אחד מבני הזוג.
- ירושה.
- גימלה.
- הסכמה בכתב.
כמו כן קובע החוק בסעיף 9 כי רישום נכס על שם צד אחד בלבד אינו ראייה להעדר שיתוף בנכס.
בנוסף, סעיף 2 חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א 1951: קובע כי לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקנין ולעשיה בקנינים כאילו היתה פנויה; ואין קניניה שרכשה לפני הנישואין נפגעים על ידי קשר הנישואין.
סעיף זה מבטל למעשה את הדין העברי הקובע כי הבעל זכאי למעשה לכל ובניסוחו מאשש את החריגים המאפשרים לאישה להשאיר בידיה את מה שהיה ברשותה לפני הנישואין, הן את הקרן והן את הפירות ובכך מתקיימת למעשה התקנה של איזון משאבים. סעיף 4 לחוק מכבד למעשה את האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג. מוסיף וודאות לקשר. – עם זאת, יכולות להיות נסיבות של ערבוב הנכס.
שאלות רבות מתעוררות בעת הנסיון לחלוקה הוגנת של הנכסים שנצברו שכן קיימים נכסים לא מוחשיים אודותם יהיה צורך בקביעת קיומם, ערכם וההצדקה לחלקם כגון רכוש פנסיוני, נכסי קריירה ועוד.
יישומו של הסדר איזון משאבים, הנו לב ליבת הדיון בכל הליך גירושין, נתו לפרשנויות ומומלץ שלא לנהל הליך שכזה ללא התייעצות ושיתוף עו"ד מומחה לצורך ניהול יעיל והוגן של הדיון בין בני הזוג.